"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" (לג' א)

ידועה שאלתו של רש"י הקדוש למה היה צריך למנות את כל המסעות? ותירץ שתי תירוצים. א': להודיע חסדיו וכו'. ב': משל למלך שבנו חלה והיה צריך ליסוע עימו ממקום למקום ובחזרתם בכל מקום היה מזכיר לו מה היה אז, עיין שם וגם ברמב"ן, מפרשי התורה תירצו בזה כמה תירוצים.

החיד"א בספרו "פני דוד" תירץ שמטרת כתיבת המסעות היא כדי שיהיה כפרה לדור המדבר, משום שעל ידי שקוראים את המסעות על ידי הדורות הבאים מוציאים אותם מאפילה לאורה, שמתכפר להם חטאתם כדוגמת מה שאמרו חז"ל שאם אמרו שמועה בשם מישהו שנפטר אזי שפתותיו דובבות בקבר כך כשמספרים בגנותו מצטער יש לו כפרה ולכן אומרים "שם רשעים ירקב" כדי שלא יזכירו גנותם ועל ידי זה יתכפר להם ואפילו לזה הם לא זכאים.

"הסבא מקלם" ביאר כי בהנאה גשמית התכלית נגמרת כשבא לתכליתו ובדרך משל כשאדם נוסע ליעד מסוים מתי הוא יגיע לתכליתו? רק כשיגיע ליעד, אולם עצם הנסיעה לאותו מקום היא כלום, כי אפילו אם נסע ימים שלמים אם לא הגיע ליעדו, אין שום ערך לנסיעה זו, אולם ברוחניות כל הכנה וכל שלב בעבודת ה' היא תכלית ויש בה תועלת רוחנית, ואפילו אם לבסוף לא הגיע ליעד, ולכן כתבה התורה את המסעות כדי להורות לנו, שאפילו שהיעד היה ארץ ישראל, כל נסיעה ונסיעה היא תכלית בפני עצמה.

הרב "שואל ומשיב" כתב חידוש שהרי ידוע איסור התורה לחזור למצרים כמו שכתוב "וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים) ואומר "השואל ומשיב" שדווקא אם חוזר באותה הדרך שהלכו בה בני ישראל אבל בדרך אחרת מותר ולכן הדגישה תורתנו הקדושה את כל המסעות וכעין זה כתב בהגהות מיימוניות (פרק ה' בהלכות מלכים) שדווקא "בדרך הזה" אסרה תורה לחזור למצרים (ובזה מתורץ איך גדולי ישראל כהרמב"ם ומו"ר מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ועוד הלכו למצרים למרות איסור התורה שלא לחזור, ויש עוד תירוצים כמו הרדב"ז שכתב שדווקא לרדת לתמידות אסור אבל לזמן מסויים מותר).

******

"והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה הרוצח" (לה' יא')

תורתנו הקדושה מלמדת אותנו כלל גדול שאפילו עם רוצחים הזהירה אותנו התורה להיטיב והגמרא במסכת מכות (י ע"א) דרש רבי סימאי מאי דכתיב "אוהב כסף לא ישבע כסף" זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלוש ערים שבעבר הירדן קולטות רוצחים עד שלא נבחרו שלוש ערים שבארץ כנען אמר משה מצוה שבאה לידי אקימנה. רואים שגם ברוצחים יש מצוה להיטיב עמהם וגם ברוצח במזיד יש מצוה שהרי כתוב "ושפטו העדה והצילו העדה".

ובענין זה, בספר "האיש על החומה" מובא סיפור על אחד מראשי ההסתדרות העובדים, שהיה ידוע בשנאתו לדת, וחלה במחלה קשה, ואחרי ששכב כמה שבועות בבית החולים של המסיון החמירה מאוד מחלתו והרופאים נואשו ממנו, קרובי משפחתו החליטו להעבירו לבית החולים "שערי צדק" כשהגיעו לשערי בית החולים סיפרו למנהל ד"ר וולך את הנעשה עימו, כששמע שהיה בבית החולים המסיונרי סירב לקבלו.

בצר להם פנו לרבי חיים זוננפלד שישכנע את ד"ר וולך לקבלו, קרובו של החולה מספר שבאותה עת היה גשם שוטף והגיע כולו רטוב לביתו של הגאון שבאותה העת היה שקוע בלימוד סוגיה כשגמרא פתוחה לפניו,ולמרות שידע הרב זוננפלד כי סטיתי מדרך הישר קיבלני במאור פנים כשסיפר לו על אודות החולה ומי הוא ושהיה מראשי ההסתדרות, אבל מכיון שמדובר בהצלת נפשות הנני מבקש מכבודו שיכתוב מכתב לד"ר וולך שיקבלו לבית החולים, כששמע זאת קם מיד לבש את מעילו ובא לצאת, אמרתי לו כבוד הרב לא יטריח עצמו מספיק שיכתוב המצלה, אני לא מוכן שהרב יטריח עצמו בגשם שוטף.

הזדקף הרב ואמר בתקיפות כשמדובר בהצלת נפש מישראל אין די במכתב המלצה, מכתב לא בטוח שישפיע אבל אני אלך לשם ולא אזוז משם עד שיקבלו אותו, ומיד יצא לכיוון הרחוב שבאותו זמן היה מוצף מים והגשם התגבר עוד יותר למרות כל הפצרותיי שנמתין ונתפוס מחסה עד שהגשם ירגע, ובמקום לענות לי מלמל הרב פיקוח נפש!! כשהולכים להציל יהודי אין להיבהל מטיפות גשם.

כשהגיעו לשערי בית החולים אץ הרב לחדרו של המנהל ד"ר וולך, ושאל אותו ממתי ד"ר פוסק בהלכות "פיקוח נפש" אני מבקש לקבלו מיידית. ואחר כך נתווכח, ובלי כל שיהוי הכניס את החולה לאשפוז, ולמרות שאותו איש המשיך לרדוף את הרב זוננפלד, כשנתרפא, לא הזכיר לו הרב זוננפלד מאומה מהצלתו הבטוחה. ומנין למד הרב זוננפלד זאת? מערי המקלט של הרוצחים, כמו שצריך להיטיב עם רוצח. כך כ"ש שצריך להיטיב עם חוטא. ישמע חכם ויוסיף לקח. וכל שכן בימים אלה שצריך להרבות באהבת חינם מצווים אנו לאהוב את אחינו הטועים. שבודאי הם בגדר של תינוקות שנשבו. ובזכות זה נזכה לבנות את בית המקדש במהרה בימינו אמן.